אלברטו חואנטורנה, רץ קובני, עשה היום הסטוריה באולימפיאדת מונטריאול, 1976. הוא הפך לרץ הראשון – ועדיין היחידי – בהסטוריה לנצח באולימפיאדה אחת גם את ה-400 מטרים וגם את ה-800. למעשה, לי לא ידוע על אף רץ שניצח גם את ה-400 ודם את ה-800 אפילו באולימפיאדות שונות!

בספסיפיקציה של היום כמעט ולא ייתכן שרץ אחד יכיל בגופו גם את הנתונים ההכרחיים למאמץ אירובי, ום מאמץ אנארובי, מקסימלי, בעת ובעונה אחת.

הסבר קצר: פעולה אירובית היא פעולה תת מירבית לזמן יותר ממושך כשהמטבוליזם ליצירת אנרגיה לשריר נעשית ע"י פירוק הגליקוגן בכבד עם חמצן שהרץ נושם (והדם נושא), וה-WASTE PRODUCT היא דו תחמוצת הפחמן שהרץ נושף.  תהליך זה יכול להימשך זמן רב, תלוי בקצב הפעילות, ובכושרו הגופני של האתלט.

פעולה אנארובית היא פעולה במאמץ מירבי, או קרוב למירבי, כשחילוף החומרים נעשה ללא חמצן. המטבוליזם נעשה ע"י שימוש ב-ATP הנמצא בשרירים. השימוש בקריאטין פוספט (CP) כמקור האנרגיה קורה ע"י פרוק הקשר (שהוא עתיר אנרגיה) בין הקריאטין לפוספט (זרחן) ויצירת ה-ATP הדרוש, וזה תהליך הקורה ללא חמצן, תהליך שלא יכול להימשך יותר מזמן קצר.

ה-CP – ולכן ה-ATP – נוצרים מפירוק הגליקוגן בכבד, וגם פעילות זאת נעשית ללא שיימוש בחמצן.

פירוק הגליקוגן בתהליך אנארובי גורם לעייפות אחרי שניות מועטות מאחר ובשריר מצטברת חומצת חלב (LACTIC ACID) הגורמת להתכווצויות בשריר, כאבים, ועייפות מרובה, עד שהאתלט מחזיר לעצמו את מה שנקרא "חוב חמצן" (זה למעשה לא "חוב" בו אתה "מחזיר" חמצן כי אין לאן 'להחזיר', אלא שם שנתנו לתהליך הלוקח זמן להתאוששות כשחומצת החלב מפורקת אף היא.

ריצת 400 היא המרחק המקסימלי  של מאמץ אנאירובי. ישנן דעות שונות בקשר למספר השניות המקסימלי בו האתלט מסוגל למאמץ אנארובי מקסימלי, כי תמיד ישנה מעורבות אירובית בתהליך. אבל נתון להאמין שריצת 200 מ' שאורכת כ-20 שניות היא פחות או יותר המרחק המקסימלי למאמץ אנארובי 'טהור', ועד 400 מ' (45 שניות) המאמץ הופך להיות פחות אנאירובי יותר ויותר עם תערובת אירובית.

ריצת 400 מ' היא  המרחק הגדול ביותר להיקרא "ריצות קצרות" כי הוא הגבול המקסימלי ביותר של מאמץ אנארובי. ריצת 800 נחשבת כבר לריצה "בינונית" בה המעורבות האירובית גדולה יותר ויותר והאנאירובית קטנה יותר ויותר. ריצת 1,500 מ' (או ריצת מייל) היא הארוכה ביותר למעורבות "אירובי ואנארובי". מעל 1,500 מ' המאמץ (מדובר כמובן על אתלטים מעולים) הוא רובו ככולו אירובי (כמובן עד הספרינט לסיום, אם המרוץ מביא צורך ל-'פיניש').

מבחינה תפקודית, חשוב להבין שאנחנו נולדים עם גוף שבשריריו ישנם שני סוגי סיבים. אז כמובן שאתלטים, לפי האנטרופולוגיה הגינטית שלהם, נולדים עם אחוז שונה של סיבי שריר הנקראים "אדומים" שהם יעילים יותר עם שימושי חמצן ליצירת אנרגיה , וסיבים "לבנים" המתכווצים מהר יותר, ועושים זאת ללא מטבוליזם של חמצן.

הסיבים 'האדומים' עשירים בהמוגלובין והם יעילים ביצירת אנרגיה בשימוש חמצן, ולכן יכולים לפעול לאורך זמן רב במתח כיווץ נמוך, אבל הם איטיים יותר מהלבנים.

הסיבים הלבנים ('מהירים') הם הסיבים העשירים במרכיבים המאפשרים כיווץ המבוסס על "תסיסה" (פירוק ה-CP ללא חמצן). אלה סיבים מהירים המפיקים מתח התכווצות בוה אך מתעייפים יותר, ומפיקים את חומצת החלב שדברתי עליה.

(חתך שריר. "1" – סיב "לבן". 2 ו-3 סיבים "אדומים". אדם נולד אם אחוז מסויים של 'לבנים' ו'אדומים' ושום שיטת אימון או כמות אימון לא תשנה את האחוזים של הלבנים' נגד 'האדומים')

לאתלטים בריצות קצרות ישנו אחוז גבוה יותר של סיבים לבנים (לכן בחרו להיות ספרינטרים), ולאתלטים בריצות ארוכות ישנו אחוז גבוה יותר של סיבים אדומים (ולכן הם בחרו בריצות ארוכות כספורט המועדף עליהם).

לא ידוע על כל אפשרות לשנות את אחוזי הסיבים הלבנים והאדומים בשריר על ידי שיטות אימון שונות. ישנם מחקרים שמצאו שינוי אחוז מינורי ביותר כשספרינטרים התאמנו בריצות ארוכות, ו-VICE-VERSA. נולדת "איטי"? תמות "איטי". נולדת "מהיר"? תמות "מהיר". AS SIMPLE AS THAT.

ולכן מה שאלברטו חואנטורנה עשה – לנצח גם בריצה בה סיבים לבנים יהוו יתרון (400) – וגם בריצת 800 בה סיבים אדומים באחוז גבוה יהוו יתרון, הוא DOUBLE כמעט לא ייתכן.

טובי רצי ה-400 או ה-800 של העבר (אלופים אולימפיים) ניסו גם את ה-400 וגם את ה-800 וניכשלו: מל שפרד האמריקאי ב-1908; טד מרדית' האמריקאי ב-1912; ארת'ור ווינט הג'מאייקאי ב-1948, ומל ווייטפילד הג'מאייקאי ב-1948 ו-1952. כל אחד מהם היה אלוף ב-400 או ב-800, וכולם ניכשלו בריצה האחרת.